<h1>המכתם — ברכות</h1>
<h2>דף ז.</h2>
בגמ' [ברכות ל"ח ע"א] פליגי איכא מאן דאמ' דעל הפת מברך המוציא בה', דאפיק משמע, שכבר הוציא את הלחם מן הארץ. ואיכא דאמ' מוציא בלא ה', ודכולי עלמא במוציא דאפיק, כדכתי' אל מוציאו, שכבר הוציא. ופסיק הילכת', דאמרי המוציא. ויש שואלין למה הניחו לשון מוציא שהוא בלא ספק לדברי הכל, ותפסו לשון המוציא, שחולקין בו. וי"ל שרצו להודיענו דהמוציא נמי דאפיק משמע, דמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו, כמו שתיקנו על ביעור, אע"ג דלבער כולי עלמא לא פליגי. ולזה הטעם קשיא למה תקנו בורא פרי העץ, ובורא פרי האדמה, ויוצר אור בלא (ברכה) ה"א. לכך נראה טעם הירושלמי דלא תקנו המוציא, אלא כדי שלא לערב את האותיות, כלומ' שלא לערב מ' דהעולם עם מ' דמוציא, ששתי תיבות דומות זו לזו נעלמת קריאת האחת מהן, כמו שאמרו בק"ש צריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון על לבבך, בכל לבבכם, ופריך בירושלמי והרי לחם מן הארץ שמערב את האותיות, ותריץ שני התם דלישנא דקרא משמ' הוא, כדכתיב להוציא לחם מן הארץ. ועל זה הדעת תמה הראב"ד ז"ל אם כן למה תקנו הגומל בה', והרי אין שם עירוב אותיות. ויש שתירץ, דשאני התם שרצו שיאמר לשון, שיהא משמעו גם כן להבא, כלומ' שגמל לו חסד ויגמול כן תמיד דרך תחנה ובקשה.
<h2>דף ז:</h2>
ולכי מתער תקנו לברך אלהי נשמה. שהיא שבח לשם יתע' שהחזיר לו נשמתו לתקפה, לפי שבעודו ישן היה דומה לפני מת, ועכשיו החיה אותו. ומפני שהיא כעין סמוכה לחברתה שבאה אחר השינה כענין אותה שלפניה, לפיכך אינה פותחת בברוך. ותכף שנעור נתקנה לברך אותה, אלא שלא נהגו כן, מפני שהוא ערום ועוד שאין ידיו נקיות. וכן ברכת אשר נתן לשכוי בינה, וכל אלו שאר הברכות כגון פוקח עורים ומלביש ערומין, כלן לפי לשון הגמ' משמ' שראוי לברכן בשעת מעשה, ואפילו בעודנו על מטתו, וכן קודם נטילת ידים, וכן דעת הרמ' ז"ל. אלא שהגאונים החמירו בזה והנהיגו לסדר את כלן אחר שנטל ידיו, כדי שיברך בטהרה ובנקיות. ועוד כתב הרמ' ז"ל שאם לא עשה המעשה לא יברך הברכה, כגון אם לא שמע התרנגול לא יברך ברכת השכוי ואם ישן כל הלילה והוא לבוש לא יברך מלביש ערומים. וכן באחרונות. ורב נטרונאי ורב עמרם ושאר גאונים הנהיגו לסדר את כלן ולברך אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם הוא מברך את השי"ת שעשה אלו הטובות והחסדים תמיד לכל.
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות נ"ג ע"א] הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' [ר"ש] ז"ל כי איכא אדם חשוב, לכבודו הדליקוהו ואין מברכי' עליו, דלא נעשה אלא לכבוד בעלמא. וכי ליכא אדם חשוב להאיר הודלק ומברכין עליו. והראב"ד ז"ל פי' דכי איכא אדם חשוב לנהורא עבידי, ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד.
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו פליגי בה בגמ' רב יהודה ורבא דחד אמר לא יאותו ממש אלא כל שאלו עומד ומשתמש לאורו ואפילו במקום רחוק, כלומר אין צריך שיתקרב אל הנר ויעמוד בסמוך לו, אלא אפילו הוא רחוק ממנו מברך עליו, ובלבד שיהא נר יפה וראוי להשתמש בו. ורבא אמר יאותו ממש. כלומר, שצריך שיהא סמוך לאורו, כדי שיהא יכול עתה ליהנות ולהשתמש בו. וגאון פסק הילכתא כרבא, והריא"ף לא הביא דברי רבא בביאור, שסמך משום דסתמא דמתני' כותיה, וה[א] דעולא וחזקיה נמי אליביה דרבא קיימי, והכי קאמר וכמה צריך שיהא סמוך לנר בשעה שיברך עליו, כדי שיכיר בין איסר לפונדיון, כלומר, שדומין קצת זה לזה. וחד אמר כדי שיכיר בין מלודמא של טבריה וכו'. פי' מטבעות שהן דומות זו לזו. ואיכא מאן דמפרש יאותו ממש עד שישתמש לאורו ממש, ומביאין ראיה מהגדה דבראשית רבה דאמר מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו שנאמ' וירא אלקים את האור ויבדל אלוקים וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל שזה הפי' טעות הוא בידם, שהב"ה לא נשתמש לאורו, שהאורה שלו היא אלא שראה האור שסמוך שהאורה עמו היא כדכתיב ונהורא עימי שרי. וכיון שהאדם קרוב אל האור זהו ממש, וזהו עד שישתמש לאורו דקתני בברייתא כי מיד הנשמה נהנית ממנו.
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על כל המצוות. כלומר, שאם לא יזדמן לו אור במוצאי שבת אין צריך לחזר אחריו ואין מעכב ההבדלה. וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לבשמים שאין מעכבין כלל, ומותר לטעום ולאכול לכתחילה, בלבד שיברך בורא פרי הגפן והבדלה על הכוס, אע"פ שאין מברך לא על האור ולא על הבשמים, כיון שאין לו נר ובשמים. אבל במוצאי יום הכפורים צריך לחזר על אור ששבת מפני שהפסיק בהנאתו ועכשיו כשחוזר להתר הנאתו צריך לברך עליו. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אם אין לו יין במוצאי שבת, או שאין יכול להבדיל על הכוס כגון שחל ליל תשעה באב במוצאי שבת מברך על האור בלא כוס כשרוצה להשתמש לאורו, כגון כשרוצה לקרות מגלת איכה בבית הכנסת. אבל יש בין הבדלה ונר ובשמים אם עבר מוצאי שבת, שמבדיל והולך עד סוף יום ג', אבל (לא) על האור אינו מברך משעבר ליל מוצאי שבת. והוא הדין לבשמים וכן כתב הראב"ד ז"ל. ויש שואלים למה מברכין בשאר ימות השבוע על הבשמים בכל פעם ופעם שנהנין מהם, ועל האור אין מברכין אלא במוצאי שבת בלבד, דודאי זו וזו ברכת הנאה הן. ויש לומר דברכת הבשמים יש לה הפסק כשפסק הריח וכל פעם ופעם הנאה מיוחדת היא, וצריך ברכה. אבל הנאת האור אין לה הפסק, דכל הימים צריך לאור, או לבשל או לחמם או להאיר, ואפילו בשעה שאין משתמש בו לא הפסיק דעתו ממנו, מה שאין כן בבשמים. ומפני שעל כרחו מפסיק הנאת האור ביום הכפורים הצריכו לברך עליו במוצאי הכפורים, והוא הדין למוצאי שבת. ועוד טעם אחר במוצאי שבת מפני שבו תחלת ברייתו, כדאמ' בהגדה על אדם הראשון כשראה שחשך במוצאי שבת אמ' אוי לי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפים [והקישן] והוציא מהן אור וברך עליו, ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום מלבד [הצפרנים לכן] נהגו להסתכל בצפרנים. והשתא דאתינן להכי יש לתמוה על מי שלא [נהנה] מן אור במוצאי שבת ולא ברך עליו, למה לא יברך עליו כשיצטרך לו ויהנה ממנו. וקרוב הדבר לומר שודאי יברך עליו, וכשאמרו חכמים דממוצאי שבת ואילך כשיבדיל מבדיל ברכת הבדלה בלבד, אבל לא על האור, יש לומר דהתם ודאי איירי שברך על האור במוצאי שבת בלא כוס, וכן הוא חובתו כשישתמש בו מיד, כמו שכתבנו על ליל ט' באב כשחל במוצאי שבת שמברך על האור כשרוצה לקרות איכה. וכן היו מרבותי' יש שהיה מפזרן, כלומ' כל אחת בשעתה, כלומר על האור כשיזדמן וכן על הבשמים והיין. והשתא נהוג כולי עלמא לכנסן על הכוס ולחזר על כולן שיהיו לפניו בכל מוצאי שבתות, דהלכה כר' יהודה דאמ' סודרן על הכוס. וברייתא נמי דקא מייתי הוא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, לא אתי אלא למעוטי שאין צריך לברך כל יום ויום אלא במוצאי שבת על כל השבת, אבל לא למעוטי שאם לא ברך עליו במוצאי שבת שוב לא יברך עליה בכל אותה שבת. ועוד, דהא אוקימנא לה דאתי למעוטי אור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליו במוצאי שבתות, אבל לא במוצאי יום הכפורים. וטעם הוא, משום דביום (יום) הכפורים אין מברכין על האור אלא מפני שפסקה הנאתו ביום, ועכשיו הותרה לו, ולפיכך מברך עליה, וצריך אור ששבת מפני זה, ואור שיצא מן העצים ומן האבנים לא שייך ביה שבת, אבל במוצאי שבת אין מברכין עליו מפני טעם זה, ולכך אין צריך אור ששבת. ועוד, מברכין מפני שתחלת ברייתו הוא, וזה שיצא מן העצים ומן האבנים הוא כעין זה שהיא תחלת ברייתו, כמו שכתבנו על אדם הראשון שנטל שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אור. ויש שאומרים דבאור היוצא מן העצים והאבנים, נמי מעמוד ראשון ואילך נמי מברכין עליו אפי' במוצאי יום הכפורים, כדאמ' במוצאי שבת על גוי מגוי, ואינו אלא גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון.
גחלים לוחשות כל שאלו מכניס קיסם ביניהם דולקת מאיליהן ומברכין עליהן. כתב הראב"ד ז"ל והוא שמאירות כדי שיאותו לאורו, והא קמ"ל דאע"פ שאין אדם משתמש לאורו, מברכין עליהן.
הרבה מאורות יש באור. פר"ש שהרבה גוונים יש בה מראה לבן ואדום וירוק, ולהכי אומ' מאורי לשון רבים. והראב"ד ז"ל פי' דהרבה תשמישי' יש בהנאת האור, שהוא צריך לאורה ולבשל ולהתחמם ולעשות בו כמה מלאכות, לפיכך מברכין על כל אור שהודלק לכל אלו, שלא נתמעט אלא כשלא הודלק אלא לכבוד בעלמא.
שלא שבת ממלאכת עבירה. פי', דכיון דעשה בו עבירה אין ראוי לברך עליו, אבל אור של חיה ושל חולה או עששית שהודלקה מערב שבת, אפילו אכלו בליל שבת לאורה מברכין עליה למוצאי שבת אם לא כבתה, דלאו מלאכת עבודה היא.
<h2>דף קא:</h2>
[ברכות מ"ב ע"א] יין גורם ברכה לעצמו. פי' רבי' שלמה ז"ל שהיין חשוב שמברכי' עליו בדברים הרבה, כגון בקדוש והבדלה, אפי' אינו צריך לשתות. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר הפירות. ואלו הפירושין אם שתה מים בתוך הסעודה פת פוטרתן מברכה, דיין דוקא הוא שגורם ברכה לעצמו, אבל מים לא. ואע"ג דאמרי' לקמן (מ"ד:) השותה מים לצמאו מברך, ואמרי' לאפוקי מאי לאפוקי דחנקתיה אומצא, דמשמע הא לאו הכי מברך עליהו. איכא למימר, דהתם איירי שלא בסעודה, וכן כתב הרב בעל ההשלמה. ויש מפרשין יין גורם ברכה לעצמו, כלומ' אכילה ושתיה שתי הנאות הן, והפת פוטר הנאת הפה, והיין הנאת השתיה. ולזה אפי' אם לא שתה יין בתוך הסעודה אלא מים או שאר משקין, מברך עליהן. וכתב הראב"ד ז"ל אע"ג דלית הילכתא כמאן דאמ' פת פוטר כל מיני מאכל, אבל יין הילכתא כותיה, דיין פוטר כל מיני משקין, שהרי אמרו שינוי יין אין צריך לברך. ויש לעיין אם יברך על שאר משקין הטוב והמטיב, והכריע לומ' שעל כל שינוי שיבא לו יברך (על) הטוב והמטיב, ברך על הפת פוטר את הפרפרת אבל הטוב והמטיב יברך. אבל בשינוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ויש שנותנין טעם מפני ששנוי הפת תלוי במעשה האדם ולפיכך אין מברכין עליו, אבל שינוי יין תלוי בידי שמים, כדאמרי' חמרא אכתפא דמריה שוור. ויש שאומרי' מפני שיש הפרש גדול בין טעם יין ובין האחר, ולפיכך הוא חידוש טוב אצלו וצריך לברך מה שאין כן כל כך הפרש בין טעם פת זה לטעם האחר.
מי שאכל ושכח ולא בירך ברכת המזון. מסקנא אליבא דבית הלל דבשוכח יברך במקום שנזכר ודיו, ובמזיד יחזור למקום שאכל. מיהו אפילו מזיד אם ברך במקום שנזכר יצא, וכן כתב הרמ' ז"ל. ובשוכח נמי אם חזר למקום שאכל הרי זה משובח, מדאיתי הריא"ף ז"ל מעשה דהנהו תרי תלמידי, ומר רב נחשון ז"ל כתב דכיון דקיי"ל דפת ומיני דגן טעונין ברכה לאחריהם במקומם, כדאמ' בערבי פסחים ש"מ מיהא דהלכה כב"ש דבין בשוגג ובין במזיד יחזור למקומו ויברך.
<h2>דף קג.</h2>
[ברכות ל"ט ע"ב] כי הוה מיקלע ליה ריפתא דעירובא הוה בצע עלויה וכו'. פר"ש ז"ל לחם שערבו בו עירובי חצרות לצורך השבת, והיה בוצע בו למחר, אבל בו ביום לא, דאם אכל העירוב יאסרו לטלטל בחצר, והכי איתא בעירובין. ור' יהונתן ז"ל פי' דאפי' בו ביום, דהואיל שהותר מקצתו הותר כולו. ואית דמפרשי ריפתא דעירובא דעירובי תבשילין כשחל יום טוב בערב שבת והיה בוצע בו בשבת. אבל ר"ש ז"ל לא מצי לפרושי הכי דאזיל לטעמיהו, דפי' התם במס' יום טוב לא שנו אלא תבשיל הוא דמערבין בו עירובי תבשילין, אבל פת לא. פי' אין עושין בו עירוב כלל, דמידי דמלפת בעינן. אבל יש שם פי' אחר כמו שכתבנו ביום טוב. וכן המנהג שמערבין בפת ותבשיל כדי להתיר אפיה והבישול, כדתנן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. הילכך אנן דמערבינן בפת בוצעין בו בשבת הסמוך ליום טוב, דהואיל ועבדינן ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתי. וגמרינן מיהא נמי למילי אחרינא, כגון באגדה של הדס הלולב שמניחין ומיחדין אותה לברך עליה על הבשמים במוצאי שבתות לברך על האור, דהואיל ועבדנא בהו חדא מצוה נעביד בהו מצוה אחריתי.
[ברכות נ"ג ע"א] היה מהלך בשוקי טבריה בערב שבתות וכו'. יש שאומרים שאף על זה נאמר יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בצפורי, משום דבטבריה היה דרכן שהיו זריזין מאד וטרודין בערב שבת להתקשט ולהתבשם לכבוד שבת. ובצפורי במוצאי שבת. ואיפשר שהיו עושין גם כן לכבוד שבת, כמו הבשמים שאנו מברכין עליהם במוצאי שבת.
<h2>דף קג:</h2>
[ברכות מ"ב ע"א] תכף לנטילת ידים ברכה. מסקנ' הכא הכי הוא, דגמר וסלק לא הוו הפסק, אלא נטילת ידים לברכה, ותו לא מצי אכיל ומשתי אפי' בברכת המוציא, [או] בורא פרי הגפן עד שיברך ברכת המזון. ומאי דאמרי' התם כיון דאמריתו הבו נבריך איתסר לכו למישתי, דעת הריא"ף ז"ל דהתם אסור למשתי בלא בורא פרי הגפן קאמ', אבל בבורא פרי הגפן שרי למשתי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דתרי פיסקי הוו, נטילת [ידים] אפי' לא אמר מידי, והבו נבריך נמי אפי' בלא נטילת ידים. ומוכח לה ממאי דאמ' התם כיון דאמרי' הבו נבריך איתסר להו למישתי, והלא היה לו להמתין ולראות אם יברכו בורא פרי הגפן, אלא לאו שמע מינה דעל כל פנים.
[ברכות מ"ב ע"א] יין גורם ברכה לעצמו. פי' רבי' שלמה ז"ל שהיין חשוב שמברכי' עליו בדברים הרבה, כגון בקדוש והבדלה, אפי' אינו צריך לשתות. ויש מפרשין גורם ברכה לעצמו, שמזכיר שם הגפן, מה שאין כן בשאר הפירות. ואלו הפירושין אם שתה מים בתוך הסעודה פת פוטרתן מברכה, דיין דוקא הוא שגורם ברכה לעצמו, אבל מים לא. ואע"ג דאמרי' לקמן (מ"ד:) השותה מים לצמאו מברך, ואמרי' לאפוקי מאי לאפוקי דחנקתיה אומצא, דמשמע הא לאו הכי מברך עליהו. איכא למימר, דהתם איירי שלא בסעודה, וכן כתב הרב בעל ההשלמה. ויש מפרשין יין גורם ברכה לעצמו, כלומ' אכילה ושתיה שתי הנאות הן, והפת פוטר הנאת הפה, והיין הנאת השתיה. ולזה אפי' אם לא שתה יין בתוך הסעודה אלא מים או שאר משקין, מברך עליהן. וכתב הראב"ד ז"ל אע"ג דלית הילכתא כמאן דאמ' פת פוטר כל מיני מאכל, אבל יין הילכתא כותיה, דיין פוטר כל מיני משקין, שהרי אמרו שינוי יין אין צריך לברך. ויש לעיין אם יברך על שאר משקין הטוב והמטיב, והכריע לומ' שעל כל שינוי שיבא לו יברך (על) הטוב והמטיב, ברך על הפת פוטר את הפרפרת אבל הטוב והמטיב יברך. אבל בשינוי הפת לא באר שיברך הטוב והמטיב. ויש שנותנין טעם מפני ששנוי הפת תלוי במעשה האדם ולפיכך אין מברכין עליו, אבל שינוי יין תלוי בידי שמים, כדאמרי' חמרא אכתפא דמריה שוור. ויש שאומרי' מפני שיש הפרש גדול בין טעם יין ובין האחר, ולפיכך הוא חידוש טוב אצלו וצריך לברך מה שאין כן כל כך הפרש בין טעם פת זה לטעם האחר.
<h2>דף קד:</h2>
[ברכות י"א ע"ב] ור' יוחנן אומ' הערב נא. פי' הראב"ד ז"ל דאינה ברכה בפני עצמה, אלא סיום ברכה דלעסוק, דפתיחה וחתימה אית בה כברכת אשר בחר בנו. אמר רב פפא הילכך נמרינהו לתרויהו. אע"פ שאשר בחר היא מעולה, שהערב נא יש בה הזכרת בקשת רחמים שלא נכשל בהן. ויש אומ' דהכי קאמ' רב פפא נימרינהו לכולהו, כדי שיאמר כנגדן מקרא ומשנה ותלמוד כדי שיצא ידי חובה. כמו שאמרו רבותי' ז"ל לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, ומפרשי' לכל יום, ולכך נהגו לומ' מקרא, פרש' את קרבני. משנה, איזהו מקומן. תלמוד, זה ר' ישמעאל.
ולכי מתער תקנו לברך אלהי נשמה. שהיא שבח לשם יתע' שהחזיר לו נשמתו לתקפה, לפי שבעודו ישן היה דומה לפני מת, ועכשיו החיה אותו. ומפני שהיא כעין סמוכה לחברתה שבאה אחר השינה כענין אותה שלפניה, לפיכך אינה פותחת בברוך. ותכף שנעור נתקנה לברך אותה, אלא שלא נהגו כן, מפני שהוא ערום ועוד שאין ידיו נקיות. וכן ברכת אשר נתן לשכוי בינה, וכל אלו שאר הברכות כגון פוקח עורים ומלביש ערומין, כלן לפי לשון הגמ' משמ' שראוי לברכן בשעת מעשה, ואפילו בעודנו על מטתו, וכן קודם נטילת ידים, וכן דעת הרמ' ז"ל. אלא שהגאונים החמירו בזה והנהיגו לסדר את כלן אחר שנטל ידיו, כדי שיברך בטהרה ובנקיות. ועוד כתב הרמ' ז"ל שאם לא עשה המעשה לא יברך הברכה, כגון אם לא שמע התרנגול לא יברך ברכת השכוי ואם ישן כל הלילה והוא לבוש לא יברך מלביש ערומים. וכן באחרונות. ורב נטרונאי ורב עמרם ושאר גאונים הנהיגו לסדר את כלן ולברך אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל העולם הוא מברך את השי"ת שעשה אלו הטובות והחסדים תמיד לכל.
<h2>דף קה:</h2>
בש"א נר ומזון בשמים והבדלה וכו'. האריך הרי"ף ז"ל לסתור דעת המפרשים האי מזון ברכת המוציא, ורוצים להוציא מכאן שמבדיל על הפת במוצאי שבת ליום [טוב] כמו שמקדש על ה[פת] וכו' כמו שכתוב בהלכות. והרב בעל השלמה ז"ל הוכיח דברכה טעונה כוס ממת[ניתין] דבא להם יין בתוך המזון ואין שם אלא אותו הכוס, דבש"א מברך על היין תחלה ואח"כ על המזון, ובה"א מברך על המזון ואח"כ על היין. וכן מ[מתני'] דהנכנס לביתו במוצאי שבת אמרי' דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר ה[מזון] משמע דטעונה כוס. ויש תמהין עליו דהא אוקימנא לההיא בגמ' כשיש שם יותר על כוס אחד מעט, ואותו העודף טעים בידיה כדי שלא יפגום השאר לברכת המזון, דמיחזי כמאן דמברך לה אשיורי כוסות, וכן פי' הראב"ד ז"ל. ולכל מה שכתב הראב"ד ז"ל ליכא ראיה דברכה טעונה כוס, לא מיהא מתני', ולא מקמייתא דקתני בש"א נר ומזון בשמים [והבדלה] ובה"א נר [ובשמים] (ו)מזון (בשמים) והבדלה, ותרוייהו איירי במי שהיה אוכל בשבת סמוך לערב ונמשך בסעודתו עד שחשיכה, בגמ' סע' [א"ה. בגמר סעודתו] ויש לפניו שתי ברכות ברכת המזון והבדלה ופליגי אי זה מקדים, ובהדיא אמ' בגמ' דלא נחלקו על המזון שהוא (המזון שהוא) בתחלה, ועל הבדלה שהוא בסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים וכו'. והבריתא המוכחת שברכה טעונה כוס היא אותה ששנינו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כלן אחריו, ודאי לא מצית מוקמת לה בהמשיך בסעודה בשבת שחשיכה, דהא קתני בהדיא הנכנס לביתו במוצאי שבת, וקתני אם אין לו כוס אחר מניחו עד לאחר המזון, מכלל שלכתחילה יתחיל לסעוד משחשיכה אע"פ שלא הבדיל, והיאך יעשה זה, והרי אמרו אסור לטעום כלום קודם שיבדיל, אלא ודאי דעתיה דהאי תנא שדוחין אסור הטעימה קודם הבדלה, כדי שיעשה מצוה מן המובחר לדעתיה דקסבר ברכה טעונה כוס ויברך ברכת המזון על הכוס ויבדיל בו גם כן, ואין חושש בזה התנא שמא ישכח מלהבדיל, דמתוך שלא התרת לו זה הכוס על כן זכור הוא. מכל מקום התימא הוא על הרב בעל השלמה כשהכריח דברכה טעונה כוס מפני דעת זה התנא, דבהדיא אסיקנא בגמ' דההיא בריתא ב"ש היא. אך הרמ' ז"ל כתב דברכה אינה טעונה כוס, ולפיכך לא הביא הא דאם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון. דלדידיה ודאי מה שאין לו אלא כוס אחד מבדיל עליו, ואחר כך יאכל ויברך ברכת המזון בלא כוס. אבל הביא הרב ז"ל ההיא דהיו מסובין בשבת בערב וחשך עליהם היום שמברך על הכוס ברכת המזון תחלה ואח"כ בשמים ומאור והבדלה כב"ה ואליבא דר' יהודה. ויש שואלין למה מברכין ברכת המזון והבדלה על כוס אחד, ואין מברכין ברכת המזון וקדוש על כוס אחד כדאמ' בערבי פסחים גבי היו מסובין בערב שבת וקדש עליהן וגמרו סעודתן מביאין לו כוס ראשון ואומ' ברכת המזון, ואחר כך כוס שני ומברך עליו קדוש היום, ובעי התם ולימרינהו אחד כסא, ושני ליה שאין אומרין שתי קדושות על כוס אחד, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולפי לשון הרמ' ז"ל בסוף הלכות שבת לא קשיא (מה) [זה] שברכת המזון וקדוש שתי מצות הם של תורה, וכל אחת ואחת חשובה וצריכה כוס בפני עצמה, אבל ברכת המזון והבדלה לא, דהבדלה לאו מדאורייתא ממש היא, וליכא משום חבילות אי מברך ליה עם ברכת המזון [א]חד כסא. ואית דמיתרצי דקדושי כיון דאפשר על הפת אי עביד ליה אחד כסא עם ברכת המזון הוי חבילות, כיון דאית ליה תקנתא אחרת, (כיון אפי' דאית ליה כוס אחר), אבל הבדלה דלית ליה תקנתא אחריתי, דהא לא מצי לאבדולי על הפת ליכא משום חבילות. ועתה יש לשאול מה טעם מקדשין על הפת ואין מבדילין על הפת. ופי' הראב"ד מפני שאין הקידוש אלא במקום סעודה, כדכתי' וקראת לשבת עונג במקום ענג שם תהא קריאה, וכיון שהיא במקום סעודה, מקדש על הפת כשהפת חביבה עליו, אבל הבדלה אינה (אלא) שעת סעודה, שכבר אכל כל היום ולא נתקנה אלא על היין. לפיכך אין מבדילין אלא על היין. דלית ליה אפי' חד כסא דחמרא במוצאי שבת, למיבת טוות כאמימר עד למחר, למחר מתרמי ליה חמרא או שכרא מבדיל עליה ואכל, ואי לא לא מתחייב (לא) אלא דאכיל, וסמך אהבדלה דתפלה כיון דאנוס הוא, אבל לא מבדיל לא אריפתא ולא אמיא. ואי מתרמי ליה חמרא אע"ג דאכל מבדיל עליה עד יום ג', דמתקרי בתר שבתא כדאיתא בפרק ערבי פסחים אבל אינו מברך לא על האור ולא על הבשמים משעבר ליל מוצאי שבת.
<h2>דף קו.</h2>
[ברכות מ"ז ע"א] והבוצע הוא פושט ידיו תחלה. פי', כמו שאמרו אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. והוא הדין לברכת המזון ולקידוש ולהבדלה. מיהו אם היו להם כוסות אחרים בידם רשאין לטעום, כמעש' דפרק ערבי פסחים דההוא סבא דהוה גחין ושתי ואכתי המקדש הוה אגיד ביה. וכן הוא בירוש' גבי המוציא, שאם היה כל אחד אוכל מככרו רשאי לטעום קודם הבוצע, וכן כת' בהשלמה ז"ל.
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על כל המצוות. כלומר, שאם לא יזדמן לו אור במוצאי שבת אין צריך לחזר אחריו ואין מעכב ההבדלה. וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לבשמים שאין מעכבין כלל, ומותר לטעום ולאכול לכתחילה, בלבד שיברך בורא פרי הגפן והבדלה על הכוס, אע"פ שאין מברך לא על האור ולא על הבשמים, כיון שאין לו נר ובשמים. אבל במוצאי יום הכפורים צריך לחזר על אור ששבת מפני שהפסיק בהנאתו ועכשיו כשחוזר להתר הנאתו צריך לברך עליו. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן אם אין לו יין במוצאי שבת, או שאין יכול להבדיל על הכוס כגון שחל ליל תשעה באב במוצאי שבת מברך על האור בלא כוס כשרוצה להשתמש לאורו, כגון כשרוצה לקרות מגלת איכה בבית הכנסת. אבל יש בין הבדלה ונר ובשמים אם עבר מוצאי שבת, שמבדיל והולך עד סוף יום ג', אבל (לא) על האור אינו מברך משעבר ליל מוצאי שבת. והוא הדין לבשמים וכן כתב הראב"ד ז"ל. ויש שואלים למה מברכין בשאר ימות השבוע על הבשמים בכל פעם ופעם שנהנין מהם, ועל האור אין מברכין אלא במוצאי שבת בלבד, דודאי זו וזו ברכת הנאה הן. ויש לומר דברכת הבשמים יש לה הפסק כשפסק הריח וכל פעם ופעם הנאה מיוחדת היא, וצריך ברכה. אבל הנאת האור אין לה הפסק, דכל הימים צריך לאור, או לבשל או לחמם או להאיר, ואפילו בשעה שאין משתמש בו לא הפסיק דעתו ממנו, מה שאין כן בבשמים. ומפני שעל כרחו מפסיק הנאת האור ביום הכפורים הצריכו לברך עליו במוצאי הכפורים, והוא הדין למוצאי שבת. ועוד טעם אחר במוצאי שבת מפני שבו תחלת ברייתו, כדאמ' בהגדה על אדם הראשון כשראה שחשך במוצאי שבת אמ' אוי לי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפים [והקישן] והוציא מהן אור וברך עליו, ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום מלבד [הצפרנים לכן] נהגו להסתכל בצפרנים. והשתא דאתינן להכי יש לתמוה על מי שלא [נהנה] מן אור במוצאי שבת ולא ברך עליו, למה לא יברך עליו כשיצטרך לו ויהנה ממנו. וקרוב הדבר לומר שודאי יברך עליו, וכשאמרו חכמים דממוצאי שבת ואילך כשיבדיל מבדיל ברכת הבדלה בלבד, אבל לא על האור, יש לומר דהתם ודאי איירי שברך על האור במוצאי שבת בלא כוס, וכן הוא חובתו כשישתמש בו מיד, כמו שכתבנו על ליל ט' באב כשחל במוצאי שבת שמברך על האור כשרוצה לקרות איכה. וכן היו מרבותי' יש שהיה מפזרן, כלומ' כל אחת בשעתה, כלומר על האור כשיזדמן וכן על הבשמים והיין. והשתא נהוג כולי עלמא לכנסן על הכוס ולחזר על כולן שיהיו לפניו בכל מוצאי שבתות, דהלכה כר' יהודה דאמ' סודרן על הכוס. וברייתא נמי דקא מייתי הוא אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, לא אתי אלא למעוטי שאין צריך לברך כל יום ויום אלא במוצאי שבת על כל השבת, אבל לא למעוטי שאם לא ברך עליו במוצאי שבת שוב לא יברך עליה בכל אותה שבת. ועוד, דהא אוקימנא לה דאתי למעוטי אור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליו במוצאי שבתות, אבל לא במוצאי יום הכפורים. וטעם הוא, משום דביום (יום) הכפורים אין מברכין על האור אלא מפני שפסקה הנאתו ביום, ועכשיו הותרה לו, ולפיכך מברך עליה, וצריך אור ששבת מפני זה, ואור שיצא מן העצים ומן האבנים לא שייך ביה שבת, אבל במוצאי שבת אין מברכין עליו מפני טעם זה, ולכך אין צריך אור ששבת. ועוד, מברכין מפני שתחלת ברייתו הוא, וזה שיצא מן העצים ומן האבנים הוא כעין זה שהיא תחלת ברייתו, כמו שכתבנו על אדם הראשון שנטל שני רעפים והקישן זה בזה ויצא מהן אור. ויש שאומרים דבאור היוצא מן העצים והאבנים, נמי מעמוד ראשון ואילך נמי מברכין עליו אפי' במוצאי יום הכפורים, כדאמ' במוצאי שבת על גוי מגוי, ואינו אלא גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון.
<h2>דף קט:</h2>
[ברכות נ"א ע"ב] אין מברכין על כוס של פורענות. פי' רב נחמן כוס שני, כלומר, והוא הדין לכל זוגות למאן דקפיד בהו, וכי תימא והא אמרי' התם בערבי פסחים כוס של ברכה מצטרף לברכה ואין מצטרף לרעה. תירץ הראב"ד ז"ל הני מילי כי הוה ההוא כוס של ברכה שלישי או חמישי, דלאו הוא עצמה זוגות, אבל אי הוה הוא עצמו זוגות אין מברך עליו. מיהוא הא אסיקנא התם דמאן דלא קפיד לא קפדינן ליה.
<h2>דף קיד.</h2>
בית הלל אומר' מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושא שתאמר. פי' שאם לא היה יין לא היה מקדש. וכי תימא והרי יקדש על הפת, התם נמי מברך המוציא תחלה, מזה הטעם עצמו, שנאמר דפת גורם לקדושא שתאמר.
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולפיכך מקדים ברכת היין. ויש שואלין אם כן נקדים ברכת היין שהיא תדירה בכוס של ברכת המזון. ואינה שאלה, דשתי הברכות שעל כוס של ברכת המזון, האחת היא על ההנאה שעברה, והשנית היא על ההנאה הבאה, לפיכך מקדים ברכת המזון לברך על ההנאה שעברה מן המזון שאכל, ואחר כך מברך ברכת היין על הנאת השתיה שרוצה לשתות.
